‏שבת ‏01 ‏אוקטובר ‏2016


נשיכות ילדים

עודכן בתאריך: 23/5/2011

נשיכות ילדים

 

מאת: יעל לב- אור, 12 שנות ניסיון בעבודה עם ילדים , מבוגרים וקבוצות.מאמנת לחיים, מנחת קבוצות, מאמנת ספורט התפתחותי.  

 

מי לדעתכם יותר מסכן?

 אור, בן שנה וחצי, משחק עם צעצוע בגן.

 שני, בת שנתיים, ניגשת אליו וחוטפת לו את הצעצוע. הוא מנסה לקחת אותו חזרה אבל לא מצליח –  היא יותר גדולה ויותר חזקה.

הוא צועק ובוכה אבל היא לא מחזירה.

המטפלות שמות-לב שיש מריבה על הצעצוע אבל לפני שהן מספיקות להגיע אל הילדים הרבים אור נושך את שני.

שני מתחילה לבכות ולצרוח.

המטפלות ניגשות אליה ומנחמות אותה, וכועסות על אור.

הן מושיבות אותו להירגע.

אז מי יותר מסכן/נה? שני –  שחטפה את הצעצוע וקיבלה תשומת לב מהגננות (במחיר של נשיכה שהכאב שלה עבר תוך שתי דקות), או אור – שלקחו לו את הצעצוע, ובסוף עוד כעסו עליו והושיבו אותו להירגע?!

האמת היא שאם אור לא היה ננזף ע"י הגננות אז אף אחד מהם לא היה מסכן.

אלה הם החיים בגן: משחקים ביחד, אתה חוטף צעצוע מהקטנים ממך והגדולים חוטפים לך צעצועים... נופלים ממתקנים, מתנסים בדברים חדשים... אלה החיים.

אבל כשהגדולים חוטפים לך צעצוע ולא נשאר לך אלא לנשוך אותם, כי אין לך שום דרך אחרת להתמודד איתם, ולבסוף המטפלות שאמורות לשמור ולהגן עליך מפני הגדולים עוד כועסות עליך, זה מבלבל ומתסכל.

והתסכול הזה גורם ליותר נשיכות! אור הרגיש שהוא לבדו וחסר אונים, ושני למדה שמשתלם (ואפילו רווחי) לחטוף צעצועים מהקטנים.

גם כשאנחנו כועסים אנחנו מהדקים חזק שיניים, זהו אינסטינקט הישרדותי.

כך שלמעשה בגילאים הצעירים, כשההתנהגות החברתית עדיין לא מפותחת (סופר אגו), לנשוך זה טבעי.

אז מה עושים? נותנים לאור פרס על שנשך? מתעלמים ומרשים לו להמשיך לנשוך?

ברור שצריך ללמד את אור לא לנשוך, זה לא פתרון שמקובל בחברה שלנו.

אך לכעוס עליו ולהושיב אותו להירגע לא עוזר, עובדה שילדים שנושכים חוזרים ונושכים גם שעה אחרי שישבו "בפינה".

גם להתעלם לגמרי מההתנהגות של שני זה לא נכון.

אז איך בכל-זאת מתמודדים?

חוקים וכללים במקום עונשים

א. גישה-  כדאי להתייחס לנשיכה כמו למכות, שהם בעצם הבעת תסכול של ילד שלא יודע להביע את כעסו בדרך אחרת. להתייחס אל שני הילדים כאחראים לסיטואציה ולאו דווקא זה שנשך.

 

ב. ברור-  לשאול את שני הילדים "מה קרה?" שכל אחד מהם יספר את הסיפור שלו.

בגיל שנה/שנתיים הם עדיין לא ידעו להסביר, אבל בדרך שלהם הם יספרו לכם סיפור.

כך מעבירים להם מסר שבעיות פותרים בתקשורת מילולית ולא בעונשים (רוב המבוגרים נוטים לצעוק ולהעניש את הילד וכך הוא לומד שפותרים בעיות בצעקות ובהפעלת כח)

 

ג. תגובה- אם לא ראיתם מה קרה אל תשפטו, אין אפשרות לדעת מה באמת קרה ומי התחיל.

במקום "לשפוט" על המטפלת/הורה לומר משפטים שהם מנטרה להתנהגות רצויה: "כלבים נושכים ילדים מדברים"  "אצלנו בגן מבקשים" (במקום לומר "לא לחטוף" שהוא ביטוי נגטיבי).

המשפט נאמר ללא שימוש בשם של הילד אלא כתזכורת להתנהגות המקובלת בגן/בבית.

צעקות ועונשים לא עוזרים כי אנחנו לא מקנים דרכם אופציה להתמודדות עם סיטואציה כזאת.

 

ד. תהליך פתרון בעיות- בשלב זה הצעצוע אצל שני (היא חטפה אותו).

המבוגר אומר לאור "תגיד לשני תביאי", "שלי" "תני" (משפט ברמה השפה של הילד).

 אם שני לא מסכימה, אומרים לאור תגיד לה בקול רם או תצעק ומדגימים לו (צריך לתת לילדים דרך לגיטימית להביע תסכול וכעס).

 אם שני עדיין לא נותנת בשלב זה הגננת מתערבת (זה מעביר מסר שלפעמים מבוגר פותר לנו את הבעיה).

המטפלת שואלת את שני: "את לקחת לו את הצעצוע?" בגילאים האלה ילדים עדיין ישירים ולכן סביר שהיא תענה "אבל זה שלי" או " אבל אני רוצה".

אפשר גם לתרגל עם שני המטפלת דואגת ששני תחזיר את הצעצוע לאור ומנחים את לשני לבקש את הצעצוע מאור.

אור כמובן לא רוצה לתת לה אז אפשר להציע לשני צעצוע אחר:

- "רוצה אולי בובה אחרת?"

- "לא"

- "רוצה לשחק עם ילדה אחרת?"

- "לא!".  שני רוצה דווקא את הצעצוע של אור

 

ה. כאן המקום להכניס חוקי וכללי משחק בגן/בבית

כללי המשחק הם: אם מישהו משחק במשחק והאחר רוצה אותו הוא סופר לו עד 10 ומתחלפים, וכך כל הזמן מתחלפים.

המטפלת אומרת לאור "אני אספור עד 10 ואחר-כך תורה של שני", ודואגת להעביר את הצעצוע לשני, ואז סופרת עד 10 ומעבירה לאור כי תורו של אור.

תוך פעמיים שניהם יעזבו את הצעצוע ויעברו לשחק במשחק אחר.

מה שהיה למריבה, כעס ובכי הופך למשחק בפני עצמו.

הילדים נהנים לספור ולהחליף בניהם את הצעצוע.

הם מרגישים בטוחים כי כשיש כללי משחק לא צריך להלחם על מקומך/רצונותייך, יש חוקים שמגנים עלייך, שלא כמו "כל הקודם זוכה" שאין ברירה אלא להלחם.

גם בגילאי שנה וחצי שנתיים הם מתחילים לספור בעצמם או מבקשים מהמבוגר שאיתם לספור להם.

 ( בגילאים יותר מבוגרים הם מתחילים לעשות משא-ומתן כגון: תספור לאט או נספור לי עד 100).