יום רביעי, 19 דצמבר 2018

"רק שלא יישאר אחרון בגן…"

"רק שלא יישאר אחרון בגן…"
מאת רקפת דייג –  הנחייה אישית להורים עפ"י שיטת אדלר

"למה הם לא זזים?! מה זה הפקק הזה?! עוד עשר דקות אני צריכה להוציא את בני מהגן! שוב אני אקבל את הפרצופים של המטפלות, עם זה אני עוד יכולה לחיות, אך המראה של בני הקטן נשאר בודד בין הצעצועים כשכל חבריו כבר בביתם החם… הלב נצבט, חנק בגרון, עיקצוצים מתחת לבית השחי, אני צופרת בקולות, ציפורים בשמיים מאבדות מגובהן בעת מעופן ואני חנוקה בתוך אוטו לח וחם!…."

אם גם אתם מכירים את הסיטואציה של הזנחה עם "ים" של רגשות אשם, אשמח לגלות לכם שבמצב הקיים יש אכן חסרונות אך גם יתרונות.

אז מה בעצם קורה לנו ההורים ?

רגשות אשם – לא ניתן להיות בעבודה במשרה מלאה ובו זמנית להבטיח להגיע בזמן לגן. במציאות יש בלת"מים – הבוס ביקש עוד משהו קטן כשהיית עם התיק והמפתחות ביד. הפקקים בכבישים.

לכן במציאות אנו מגייסים את רגשות האשם.

אני אמא שלא מגיעה בזמן לגן (עובדה) ולכן כדי לחיות עם עצמי בשלום, אני מרגישה רע ומעצימה את התחושה, כאשר אני מציירת מול עיני את בני הקטן אשר חווה נטישה הזנחה.

האומנם ?

במציאות – הבן בגן, תחת השגחה, במקום בטוח ואהוב. הוא יודע שאמא תבוא ומין הסתם תאחר אך היא בסופו של דבר היא תגיע. כאשר יישאר לבד, יהיה לו הזמן לקבל תשומת לב מהמטפלות, לשחק בשקט.
האמינו לי, הוא לא סופר את הדקות מתי מגיעים לאסוף אותו.

ובואו נניח שהוא אכן חש תחושת עצבות קלה שאמא עדיין לא הגיעה.

הרי זאת הזדמנות בשבילו ללמוד את המילה בלת"מ– בחיים ישנן סיטואציות אשר גורמות לנו לא להגשים את הרצונות שלנו. מין הסתם אנו חווים תסכול.
ואחת המיומנויות החשובות לחיים היא ההתמודדות עם מצבי תסכול.
ממצבי קושי, יש לנו הזדמנות ללמידה, להכיר ביכולות ובכוחות שבנו ולהפעיל את הצד היצירתי שלנו.

בני יכול – לבחור לעסוק בפעילויות שונות ומגוונות בגן, לשוחח עם המטפלות או סתם לחלום בהקיץ ולחשוב מחשבות דמיוניות.

אני יכולה – לראות את המצב במשקפיים וורודות: בני האהוב ירוץ לקראתי – הוא ציפה לבואי. יש לי את הזמן בפקקים לדבר עם חברה, לתכנן בראש מה אבשל לארוחת שישי או להאזין למוסיקה של להקת רוק אהובה ולא כוכב ילדים זה או אחר.

אני לא מבטלת את התחושות והמחירים אשר משלמים בסיטואציות בלתי אפשריות, אך חשוב כי שם נאפשר לנו למידה: אולי לשנות את שעות העבודה, ללמוד להגיד לבוס "לא", להבין את המטפלות ולהיות אמפטיים למצבן, בסך הכל אולי גם הן צריכות להוציא נכד מהגן.

אם אגיע לגן נסערת, נזופה, אשדר לילדי שאכן חווה משהו נורא. אם אתחיל להתנצל בפניו, יבין שיש כאן פתח לקבל תשומת לב ולכן תצפו למשפט הבא: "אמא אני לא רוצה להיות בצהרון".
וכך הגלגל יתגלגל.

זה הזמן שלנו לקרוא את המפה לנתח את הסיטואציה לפי הפרמטרים הבאים: ערכים, מטרות ומגוון אפשרויות בחירה.

הרי בסוף תמיד נקבלעוגן חיבוק ונשיקה.

מה, לא? 😉

בברכה : רקפת דייג

הנחייה אישית להורים ע"פ  אדלר

הדפס
תגובות פייסבוק

תגובות