למה חשוב לילד להיות אחד מהחבר'ה?

למה חשוב לילד להיות אחד מהחבר'ה? צורך קיומי?
ד"ר אבי מרדלר ואורית רוזנבוים

כולנו זקוקים לחמצן, למים ולמזון כדי להתקיים. חלק מאיתנו אוכלים רק מזון כשר, חלקנו אוכלים מזון צמחוני בלבד, אחרים בוחרים לאכול מזון טבעוני. אפשר לאכול פלאפל, אפשר לאכול במסעדת יוקרה. רצוי מאוד שהאוכל שלנו יהיה מגוון, טרי ובריא, ויכיל את כל אבות המזון. על מזון, מים וחמצן אי אפשר לוותר!

תינוק אינו יכול לשרוד לבדו: הוא נושם בכוחות עצמו, אך זקוק לאספקה של מזון ומים. כדי לשרוד בשלב הראשון לחיינו, אנחנו חייבים להתקבל – כלומר להיות חלק מהחברה. נוכח האירועים אותם חווה התינוק בראשית חייו, והפרשנות שהוא מעניק לאירועים אלה, הוא מגיע למסקנה הבאה: לבד פירושו מוות – יחד פירושו חיים. הלחמה קוגניטיבית זו מהווה מנגנון הישרדות חיוני, המאפשר לתינוק לקבל את צרכיו הפיזיולוגיים הבסיסיים: הגנה, חום, היגיינה, מים ומזון

במקביל לצורך לשרוד על מנת לחיות, אנחנו צריכים שחיינו יהיו איכותיים: לחיות טוב במובן הפסיכולוגי פירושו להביא לידי ביטוי את הייחודיות שבנו, תוך כדי השתלבות בחברה. אנו צריכים להיות מורגשים ולהיות משמעותיים. צרכים אלו הם החמצן הפסיכולוגי שלנו. הדרך לספק אותם היא באמצעות חמשת מרכיביה של תחושת השייכות – אבות המזון הרוחני, אם תרצו: התייחסות אישית; תחושת ערך; צמיחה, גדילה והתפתחות; משמעות אישית; תרומה ומועילות.

שני סוגים של מוטיבציה מניעים אותנו: המוטיבציה להתקבל – להיות חלק מהחברה כדי לחיות, והמוטיבציה להתבטא – להרשות לעצמנו לפתח את הזהות הייחודית שלנו ולתת לה ביטוי. ילדים רוצים להגשים יכולות: לזחול, ללכת, לעשות דברים בעצמם, לדבר ולהביע את רצונם. אך כיצד יגיב הילד כאשר החברה דורשת ממנו לבחור בין סיפוק הצורך בהתקבלות לבין סיפוק הצורך בהתבטאות?
להתקבל פירושו לחיות

המסר "אם תתנהג לא בסדר – תלך מפה" יוצר חוויית חוסר בטחון רגשי: אם אני מתבטא – אין לי מקום. הישרדותית הילד נותן יותר דגש על ההתקבלות בחברה, כיוון שלהתקבל, על פי הצורך ההישרדותי, פירושו לחיות. המשמעות ב"להתבטא", לעומת זאת, היא "רק" לחיות טוב יותר: להביע את רצוני, את ההעדפות שלי. להרגיש מורגש ומשמעותי. לכן אם נגזר על הילד לבחור בין האפשרות להיות נאמן לעצמו במחיר של התנתקות מהחברה, לבין האפשרות להיות נאמן לחברה במחיר של התנתקות מעצמו – הוא ייאלץ לבחור האפשרות השנייה.

עונשים של התעלמות, בידוד וחרם (וגם "לך לחדר", שאנו, ההורים, נוטים להשתמש בו) הם עונשים חמורים מאוד היות שהם מאיימים על חווית ההתקבלות, והאדם הרי אינו יכול לחיות לבדו. כאשר המחיר כדי להתקבל בחברה הוא לעשות בדיוק מה שמצפים ממנו – לרָצות – ייאלץ הילד לשלם את המחיר הנפשי הכבד הזה, היות שהוא חייב להתקבל! הוא יעדיף למחוק את הרצון שלו (להתנתק מעצמו), כדי שלא להעמיד בסכנה את חווית ההתקבלות (להתנתק מן האחר).

וכך למעשה מבטל הילד את עצמו. הוא מפתח סגנון חיים של זיקית: הוא מתאים את עצמו לאחר. והמחיר הוא, כמובן, גבוה: הוא אינו מפתח את הייחודיות שלו ומוותר על הזהות הייחודית שלו. הוא אולי יהיה שייך, אבל כנראה לא ירגיש שייך ("אני חש שאני מתקבל כאן ללא תנאי. מקומי המובטח מאפשר לי חופש להתבטא").

היות שמדובר במצב הישרדותי, אין זו בחירה אמיתית! כאשר שודד מאיים עליך (הכסף או החיים)

אפשרויות ה"בחירה" שהוא מעניק הן רק לכאורה. כאשר אנו מציבים בפני הילד את ה"בחירה" להיכנס לאמבטיה בטוב או ברע – אף זו אינה בחירה אמיתית, כי אם מניפולציה על רעיון הבחירה. ההורה החליט שהילד יכנס לאמבטיה. הילד "נענה" ממקום של חרדה. הוא נכנע וחי במודל של יחסי שליטה (בטוב או ברע – אתה תתרחץ) עם מוסיקה דמוקרטית, לכאורה (הבחירה בידיך…).

התקבלות והתבטאות אינן סותרות זו את זו: הן אמורות להשלים אחת את רעותה. ככל שנאפשר לילד להרגיש כי התקבלותו היא ללא תנאי, הוא יוכל להתמקד בפיתוח אישיותו הייחודית וירשה לעצמו לתת לה ביטוי. אם נשכיל להימנע מלהציב בפני הילד "בחירה" אומללה, בין התקבלות לבין התבטאות, נקבלו ללא תנאי ונלמד אותו להביא לידי ביטוי את הייחודיות שבו, תוך כדי השתלבות בחברה, יוכל הילד להיות שייך ואף להרגיש שייך: להרגיש כי הוא מורגש ומשמעותי, להיות מאושר.

ד"ר אבי מרדלר הוא פסיכולוג קליני, מרצה בכיר במכון אדלר. אורית רוזנבוים היא M.S‬ בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מרצה בכירה במכון אדלר

.