פרדוקס הפרידה – להתקרב לילדים ולהיפרד מהם, בעת ובעונה אחת

פרדוקס הפרידה במשפחתנו בא לידי ביטוי, גם בעימותים המרים בינינו ההורים מול הילדים המתבגרים, בנושא הקלאסי והכאוב של שעת החזרה הביתה בלילות. ככל שילדי גדלו, הפך מועד החזרה בלילות משעה שאין עליה עוררין למוקד של ויכוחים מתישים. ההתלבטות הייתה ראשית=כול פנימית שלי: מצד אחד, היה לי ברור שברצוני לאפשר לילדי לחזור בשעה הראויה לדעתם, וזאת כדי לפתח אצלם הרגשת יכולת פנימית וכדי לטפח את יחסי האמון בינינו. כמוכן ידעתי שהם עלולים להיתפש על=ידי חבריהם כ"חנונים", "לאפלאפים", שחוזרים הביתה מוקדם יותר מהשאר. מצד שני, דאגתי מאוד. הימים, או יותר נכון הלילות, טרופים, השוטטות חסרת=הטעם ברחובות מסוכנת. האפשרויות לפיגוע חבלני, להיטפלות מינית, או להידרדרות לתרבות עבריינית, מרחפות כל העת. אני זוכר את הלילות טרופי השינה, כשאשתי ואני חיכינו קצרי=רוח עד שעות לילה מאוחרות, ולעיתים עד שעות הבוקר המוקדמות, לשובם של ילדינו. "תצא לחפש אותה", דחקה בי אשתי. "נחכה עוד קצת", ניסיתי להרוויח זמן לפני שאכנס להיסטריה ואתרוצץ חסר מנוח ברחבי העיר. כיצד להצליח גם לשחרר את החבל, אבל גם להחזיקו חזק? כיצד להיפרד, על אף שהמחוברות עדיין גדולה מאוד? לעיתים נהגתי כהורה מפקח, חסר פשרות, העומד על קוצו של יוד, קובע שעת חזרה קשוחה ולא מוכן לכל פשרות. לעיתים נהגתי כהורה מודרני, מייעץ, המוכן באופן עקרוני שעצותיו תיזרקנה לפח, כמו כל עצות של יועץ.

ייחודיות הפרדוקס במציאות הישראלית
בישראל ההתמודדות עם פרדוקס הפרידה בסוף גיל ההתבגרות, בעייתית במיוחד בגלל הגיוס לצבא. לקראת הליכת הילדים לצבא, ובמיוחד במהלך שירותם הצבאי, נעורות אצל הורים במלוא עוצמתן, נטיות הלב הסותרות לגבי הילדים: להגן עליהם ולקרב אותם, ולסמוך עליהם ולשחרר אותם, בעת ובעונה אחת. כיצד להסתגל למצב של ילד גדול בצבא – עצמאי, בעל תפקיד אחראי, נדרש לגלות בגרות, אך עדיין ילד תלוי בהוריו, מביא הביתה כביסה, מבקש ביקורים ואוכל, חש צורך לפרוק את ליבו ומבקש עזרה במצבי מצוקה? כיצד להפסיק לדאוג להם כמו לילדים קטנים, בשעה שהלב חרד והראש תפוש במחשבות רעות, טורדניות? כפי שהזכרנו בפרק השביעי בנושא שחיקת הורים, במציאות הישראלית של מלחמות גדולות וקטנות, יש לחרדת ההורים בסיס מציאותי. הורים לילדים בצבא, במיוחד לבנים, עוברים לעיתים שינוי דרמטי בחייהם. חלקם מדווח, שמאז יצא הבן לצבא, הפסיקו לישון בלילות. חלקם, אלה שבניהם מיועדים לשירות קרבי, במיוחד בימים טרופים, מתארים כיצד החרדה האיומה משתלטת על הכול. חלקם מתארים את חלומם הדמיוני לשנות את מה שלא ניתן לשינוי:
"אני חולמת שאני אלך לצבא והילד שלי יישאר בבית וימשיך את חייו. הייתי רוצה לעשות את זה במקומו ובשבילו. הלוואי שיכולתי לעשות גם את העבודה הזו בשבילו, כמו שעשיתי לו כמה עבודות לבית הספר".

התמודדות אמביוולנטית זו של הורים היא תופעה ייחודית לישראל. שלב זה, המתחיל ביציאת הבכור את הבית ומסתיים ביציאת הצעיר מהבית, נקרא שלב השיגור – המשפחה משמשת עבור המתבגר כ"מרכז שיגור" לעולם הגדול. ברוב מדינות המערב מהווה היציאה מהבית בסוף גיל ההתבגרות, המשך רציף בתהליך הירידה של התמקדות ההורים בילדיהם. בישראל ניתן לזהות שתי מגמות עיקריות, שונות ומנוגדות, בתגובת ההורים לשלב השיגור: שימור ושילוח. המגמה המאופיינת על=ידי התארגנות המשפחה לקראת העתיד בו יפתח המתבגר חיים עצמאיים משלו נקראת "מגמת השילוח". המגמה המאופיינת במאמצי ההורים לשמר את מעמדו של הילד המתגייס במשפחה ולהתייחס אליו כבעבר, נקראת "מגמת השימור". בעוד שבעולם המערבי הולכת התמקדות ההורים בילדיהם בגיל זה ופוחתת, הרי בישראל עם הגיוס לצבא, אנו עדים לתופעה שלהתמקדות מחודשת בהורות ובצורכי הילדים. ההורים מבטאים נטייה לשמר את מעמדו של הבן החייל כילד הנזקק לשירות ההורים: הם משנים תוכניות אישיות וקריירה כדי להתאימם לגיוסו לשירות הצבאי של הבן, דואגים לשלומו, מפנקים אותו, וקשובים יותר להתרחשויות הקשורות בו. גם הבן מצידו מעודד תלות מחודשת זו. הנער שזה עתה התגייס משתוקק לפינוק של ההורים, לאוכל הביתי, למקלחת החמה בבית, למשלוח חבילות וכדומה. יש המכנים, את תקופת גיוסו של הבן במשפחה הישראלית, תקופת "הקן השמור". הגיוס לצבא יוצר במדינת ישראל תקופה נוספת במעגל חיי המשפחה, והוא שלב ביניים לפני "התרוקנות הקן" באופן ממשי."שמירת הקן" בסוף גיל ההתבגרות אינה נטייה של ההורים בלבד, היא משתלבת עם צורכי המתבגר.

רוב ההורים מצליחים להיפרד מילדיהם בצורה בריאה
מרגרט מאהלר,(MARGARET MAHLER) פסיכואנליטיקאית מפורסמת, מצאה במחקריה שפורסמו בספר בשם
,THE PSYCHOLOGICAL BIRTH OF THE HUMAN INFANT (1975) תגובות בריאות של אימהות, לתהליך ההתנתקות של ילדיהן. יש אימהות שאהבו את הקרבה שבשלב המוקדם ביחסיהן עם תינוקן, אך ברגע ששלב זה הגיע לסיומו, הרגישו רצון בריא שילדיהן כבר יגדלו. אימהות אחרות, אשר היו חרדות מאוד בשלבי האימהות המוקדמים, חשו הקלה רבה כשילדיהן התחזקו והתחסנו ונעשו עצמאים יותר.

ואומנם, רוב ההורים מצליחים בסופו של דבר להתמודד בצורה בריאה עם פרדוקס הפרידה. זאת כיוון שבדרך כלל קיימת התאמה בין תהליך ההתפתחות הטבעי של הילדים לכיוון של עצמאות מהוריהם, לבין תהליך ההתפתחות של ההורים לכיוון של השקעה בעצמם. בתהליך ההתפתחות של הילד מתלות לעצמאות מתרחש שינוי בולט בצורך שלו במעורבות ההורה בחייו: מתחושה חזקה מאוד, קיומית, של צורך במעורבות, בשנות חייו הראשונות, ועד לצורך נמוך בבגרותו (ראה גרף מס' 1). מבחינת ההורה מתרחש תהליך דומה. בשנים הראשונות לחיי ילדינו, כאשר הם זקוקים לנו ביותר, אנחנו מרגישים נכונות לספק את כל צרכיהם הטבעיים.ככל שהילד גדל, הוא מפתח מקורות=תמיכה חיצוניים כמו חברים, מורים וכו'. הוא ממשיך להזדקק לנו, אבל בצורה אינטנסיבית פחות. הבית חשוב כבסיס=יציאה בטוח להתנסות בחיים.
ההורה, במקביל, מפנה חלק מהאנרגיה שהשקיע בילד למטרות אחרות, אישיות יותר: בן/בת זוגו, עבודתו וכו'. כאשר הדברים עולים יפה, מתקיימת התאמה בין התפתחות הילד לעצמאות מוגברת לבין התפתחות ההורה לנבדלות מוגברת (ראה גרף מס' 2). במהלך תהליך התאמה זה לומד ההורה לחוות את הפרידות הקטנות של הילד, את גילויי העצמאות הראשונים שלו, יחד עם הפרידות שלו עצמו ממנו כשהוא הולך לישון. ההורה לומד לכבד את פרטיות הילד בחדרו, בחפציו האישיים, ביחסיו עם חבריו וכו' – ובה בעת לומד לדרוש מהילד לכבד את הצורך של ההורה להיות עם עצמו או עם בן/ת זוגו בערב, עם תום מלאכת ההורות המתישה. כך מצליחים הורים רבים, בגיל ההתבגרות של ילדיהם, לעבור מתפקיד הקובע המוחלט לתפקיד המייעץ, המאפשר חופש=בחירה, אך יודע גם למתוח קווים אדומים להתנהגות בלתי נסבלת.

אחד הנושאים המעשיים ביותר ביחסי הורים וילדים אשר נותן ביטוי לתהליך ההתאמה שבין מעורבות ההורה לבין צורך הילד בעצמאות, הוא נושא שיעורי הבית. יש הורים שיחליטו בצורה נוקשה, ששיעורי הבית הם עניינו הבלעדי של הילד. ויש הורים שיקבעו בצורה החלטית, שאינם יכולים לסמוך על ילדם וחובתם לחנכו להכין שיעורי בית כהלכה. ואולם רוב ההורים מתלבטים בין להיות מתירני ומרוחק – כלומר להשאיר את האחריות לשיעורי הבית בידי הילד ולא ללחוץ עליו – לבין להיות קשוח ומתערב – כלומר "להחזיק את הילד קצר" בנושא זה. התלבטות זו מובנת ומוצדקת בעיקר משום שאותו ילד עצמו יהיה זקוק ליחס שונה בקשר לשיעורי הבית בגילאים שונים ובמקצועות שונים, וכן כיוון שיש ילדים הזקוקים ליחס פתוח וחופשי, ויש ילדים הדורשים יחס נוקשה יותר.

"כל יום כשהם חוזרים מבית הספר אנחנו שואלים אותם מה למדו בכיתה ומה עליהם להכין בבית. עם הגדולות אנחנו לא צריכים לשבת ללמוד למבחנים. הן מסתדרות לבד. הקטן עדיין צריך את הדחיפה: אנחנו בודקים יום=יום אם הכניס לתיק את כל המחברות הדרושות, לפי מערכת השעות, ואנחנו יושבים לעשות איתו את שיעורי הבית וללמוד איתו למבחנים".

"עם הבת הגדולה בכלל לא היינו צריכים להיות מעורבים. היא פשוט נולדה חכמה, עם משמעת עצמית גבוהה מאוד, ולא היו איתה בעיות אף פעם. עם האמצעית אני כל הזמן עם היד על הדופק. כל הזמן צריך לשאול אותה: 'עשית שיעורים' 'הכנת את העבודה'"

בדרך כלל כשהילדים קטנים, בגיל בית הספר היסודי, ההורים מעורבים יותר בלימודיהם ובהכנת שיעורי הבית שלהם. ככל שהילד גדל, ההורים מתערבים פחות בהכנת שיעורי הבית. כשהילדים בחטיבה, יורד מאוד האחוז של ההורים המעורבים בהכנת שיעורי הבית של ילדיהם, ובתיכון נותרים רק בודדים כאלה. ההורה מפנים את הצורך של הילד להיפרד ממנו בנושא זה, למשל, כאשר זה דורש להכין בעצמו את השיעורים. הוא חש בצורך שלו עצמו בפרידה הזו, כאשר העזרה בהכנת השיעורים הופכת להיות לו למעמסה. כלומר, הקשבה של ההורים לצורך הטבעי של ילדיהם בעצמאות, והקשבתם לצורך הטבעי של עצמם, להיות חופשיים יכולה לעזור לתהליך הפרידה.

מדוע קשה בכל זאת להורים להיפרד מילדיהם?
גם כאשר מתרחש תהליך פרידה בריא בין הורים לבין ילדיהם, יש בו כאב, כמו בכול פרידה.פרידה מאם אוהבת, ניתוק מחבר או חברה, אובדן חלומות על יחסים אידיאליים או הישגיםצפויים, ויתור על אשליה של חופש וכוח – כל אלה הן חוויות כואבות של פרידה. לכן, אף שפרידות הן חלק מהחיים, ואף שהן הכרחיות לכל תהליך התפתחות בריא, טבענו האנושי מוביל אותנו להימנע מהן ככל האפשר. כדי שהורים יצליחו לבצע תהליך פרידה נכון מילדיהם, עליהם להיות נכונים לעבור כמה חוויות כואבות, וזה קשה. עליהם לאפשר לעצמם להרגיש מספר רגשות קשים, וזה כואב. בין הרגשות האופייניים להתמודדות עם פרידה מילדים ניתן למנות: ויתור על שליטה, הרגשת אובדן, הרגשת אכזבה, הרגשת כישלון, והרגשת בדידות.

קשה לוותר על שליטה
"איזה מאבק גדול ניהלנו עם בתנו על שעת החזרה הביתה! אני במיוחד חששתי מהסתובבותה ברחובות בשעות מאוחרות כל=כך. אבל אני יודעת את האמת: הקרב אבוד מראש. גם אם אנצח בסיבוב הזה, ייווצרו עוד מאה חזיתות, שאני בכלל לא מצפה להן. היום זה שעת החזרה הביתה, מחר זה אופנוע, חבר, צבא – או סתם לחץ חברתי לעשות שטויות. הראש מבין שצריך להשלים עם זה, אבל הלב אומר שהיא עדיין ילדה: שוכחת את הטרנינג, בוכה מכל עלבון קטן ,עושה שטויות – איך אפשר לסמוך על שיקול דעתה?"

יש בהורות משהו מאוד אכזרי. אנו מקבלים תינוק שאנחנו רוצים לסדר לו את העולם, שיהיה לו טוב. אנחנו אחראים ודואגים לצרכיו הפיזיים והנפשיים. ואולם, ככל שגדלה עצמאותו, החלום לשמור עליו מפני כל נזק ופגע, צריך להתחלף בהכרה אכזרית של מגבלותינו האנושיות. אף כי אנו משתוקקים להמשיך לגונן על ילדינו מפני הסכנות והייסורים שבחיים, מתברר לנו שיש גבול למה שאנו מסוגלים וצריכים לעשות עבורם.

באגדה היוונית העתיקה על איקרוס, מזהירו אביו, דדלוס, לא לעוף גבוה מדי, פן תשרופנה קרני השמש את כנפי השעווה שבנה לו. אבל הנער, שהיה "מכור" לטיסה, התעלם מאזהרת אביו. ואומנם, חום השמש התיך את חיבורי כנפיו העדינות, והוא צלל אל מותו בים שמתחתיו.
במקור משמשת אגדת איקרוס להדגים בעיקר את הנזק שבגאוות היתר האנושית. אך האגדה ממחישה גם את הפחד העמוק והעתיק שמקנן בלב הורים לילדים מתבגרים: הילדים כבר גדולים דיים ועומדים ברשות עצמם, והוריהם אינם יכולים עוד אלא לייעץ להם ולהזהיר אותם. אך הם, הילדים, אינם בשלים עדיין מבחינה רגשית לקבל החלטות מציאותיות ונבונות. הוריהם נותרים חרדים, דואגים ומתלבטים בכל הקשור ליכולתם להשפיע על חיי ילדיהם.

הפרידה מילדינו חושפת אותם לסכנות ומערערת את תחושת השליטה שלנו. נעלם הילד הקטן שנתן יד להורה במעבר החצייה, וגרם בכך לשניהם – לעצמו ולהורה – להרגיש בטוח. כאשר הורים נאלצים להניח לילדיהם בהדרגה לצאת לחקור לבדם את העולם המסוכן, מלווה אותם החשש שילדיהם יהיו תמיד בסכנה גדולה יותר, בלעדיהם. הורים רבים מאמינים, שעצם נוכחותם שומרת על ילדיהם מכל רע. הם משוכנעים, שכל עוד יימצאו לידם, יוכלו להצילם מסכנות האורבות להם. הם ישמרו על הילדים לבל ינגסו חתיכות גדולות מדי מהאוכל, שמא ייחנקו. הם יקפידו לבל יתרוצצו קרוב מדי לכביש פן יידרסו. הם ידאגו שיטפסו כראוי בסולם המשחקים, כך שלא ייפצעו, וכו'.
המשורר לואיס סימפסון,,SIMPSON LOUIS  (1977, שירי "ליל מנוחה("THE GOODNIHGT"," מתאר זאת כך:
"אדם אשר אינו יכול לשאת
ביד קלה, בקול שליו,
את משחקם המסוכן של ילדיו
רק יגרשם בכוח מעליו.

הרחק מן העין, הרחק מהישג=יד,
יעשו את דרכם ברגליים כושלות.
הוא ישב על החוף המרוקן
בידיים ריקות".

קשה להרגיש אובדן
"תקופה ארוכה הרגשתי שאני פשוט מאבדת את הבן שלי. אף פעם לפני כן לא חוויתי חוויה כזאת, לשמחתי, אבל אני בטוחה שרגשותי היו דומים לרגשות של אבל. אמרתי לו גם את זה. היה לי ילד נהדר, ששנים ארוכות היה לנו "ראש" דומה: נהנינו מדברים משותפים, הבנו אחד את השני בקלות. והנה, בפתאומיות, בתהליך של מספר חודשים בלבד, הילד הנהדר הזה הפך לילד מגעיל! לילד שעונה לי בגסות, שמעליב אותי, שלא משתף אותי, שכל הזמן בורח מהבית! הרגשת האובדן הייתה נוראה: הוא קיים ואינו קיים עבורי בעת ובעונה אחת".

השינוי הדרמטי שחל בהתנהגות המתבגר גורם להורים להרגיש שהם מאבדים את ילדם, במיוחד אם היחסים ביניהם עד שלב זה היו טובים. לעומת התקופה הקודמת והטובה, שבה הרגישו ההורים שהם מחוברים לילדם, מכירים אותו היטב, יודעים עליו הרבה, הם לפתע מרגישים שהם מאבדים אותו. הוא כאילו נעלם להם "מתחת לידיים". המתבגרים ממעטים להישאר בבית, וגם כאשר הם נמצאים הם נמנעים מלשתף את הוריהם בחוויותיהם. הם מתנגדים, פעמים רבות, להמשיךחוויות=עבר משותפות עם ההורה, ומעדיפים את חברת בני גילם.

כתוב בבראשית רבה: "חבורה ומשפחה דומות לכיפת אבנים: אתה נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת". לעתים הורים עשויים להרגיש איום חמור גם על משפחתם, משעה שהילד המתבגר נפרד ממנה. נדמה להם כאילו המשפחה מתפרקת, נשברת; כל=כך היו רגילים לביחד המשפחתי הכולל גם את המתבגר. התנהגותו הפרועה, חסרת הגבולות, שוברת המוסכמות של המתבגר, מזעזעת את כל מבנה המשפחה.

משפחת שבת הגיעה לטיפול בעקבות בעיות שנתגלו עם בנם בן ה-16, תלמיד כיתה י'. בשנה האחרונה חל שינוי גדול בהתנהגותו. מתלמיד טוב מאוד בבית הספר הפך לתלמיד גרוע המזניח את לימודיו, ומרחפת עליו סכנה שיסולק מבית הספר. מילד ממושמע ונוח בבית הפך לנער רמנותק וחצוף, שלחלוטין לא מדבר עם אביו. מספר האב:
"עוד כשהיה צעיר וקצת שובב הזהרתי אותו: אנחנו, ההורים, רוצים להנות מכם, הילדים , ולא מוכנים לסבול מכם. אתם, הילדים, לא העונש שלנו. לכן אני לא רוצה שיהיו לי איתך בעיות בגיל ההתבגרות. אבל זה לא עזר. הוא שבר את כל המוסכמות בבית שלנו. מילד ממושמע שאף פעם לא התחצף ולא קילל, הוא הגיע למרידה בכול. 'התחרפן' לו הראש לגמרי. הוא מסתכסך בכל מקום עם כולם. משחק פוקר עם חברים על כסף, מעשן סיגריות 'כבד', מדבר אלינו בצורה בוטה וחצופה. אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד, ולא מאמינים שזה קורה לנו. זה לא יכול להיות, זה כאילו קורה במשפחה אחרת. מה שהכי חמור זה שכל המשפחה נפגעה .אנחנו, ההורים, מפחדים להעניק מעצמנו לבננו השני, מחשש שמעשה זה יתפרש על=ידי בננו הגדול כאפליה ויגביר את הניתוק שלו מהמשפחה. הבת הקטנה החלה לפתח חרדות, מפחדת להישאר איתו לבד בבית, והישגיה בלימודים ירדו מאוד. המתח בבית אדיר. כולם הולכים על קצות האצבעות. אני מרגיש שאני עומד לאבד לא רק את הבו המקסים שהיה לי, אלא את כל המשפחה הנהדרה שבנינו ביחד. אז אני אומר לעצמי: הייתה לי משפחה עם ארבעה ילדים ונהניתי מהם 100%, ועכשיו אהנה רק 80%, בלעדיו!"

קשה להרגיש אכזבה
כל הורה מצפה מילדיו – להיות מה שהוא רוצה שיהיו, להתנהג כפי שהוא רוצה שיתנהגו, להרגיש מה שהוא רוצה שירגישו, וכו'. בגיל ההתבגרות מתנפצות ציפיותינו מהם. אנו ניצבים מול ילדינו הגדולים ומתחילים להבין, שיותר ממה שעשינו עד כה, כנראה לא נוכל לעשות. אנו בוחנים את "המוצר המוגמר", פחות או יותר, לעיתים בהשתאות, לעיתים בהתפעלות, ופעמים רבות באכזבה ובתסכול. האם זה מה שרצינו שיתפתח מילדנו?

באחת השיחות עם חברים, שבנם לומד יחד עם בננו בתיכון, שאלה לפתע החברה: 'תגידו, אתם יודעים שבנכם מעשן סיגריות' הייתי בהלם. הרגשתי כמו מכת ברק פוגעת בי. הבן שלי מעשן? הופתעתי מאוד. הוא לא סיפר לי, ואני לא הרגשתי בכך. אומנם מדי-פעם הרגשתי עשן סיגריות ממנו, אבל כששאלתי ענה לי שזה מחברים שמעשנים, ולא ממנו. זה נשמע לי הגיוני, כי ידעתי שבני מסתובב עם חברים שמעשנים. בשיחה שניהלתי עם בני הוא הודה בעישון הסיגריות. מעבר להרגשת הכישלון שהרגשתי, כאב שלא יודע מה קורה לבנו, חשתי אכזבה גדולה ממנו: האם זה הילד לו ציפיתי? היה לי ברור, שבני נגרר לעישון בגלל החברה שבה הוא נמצא. זו הייתה הוכחה נוספת עבורי למה שכבר ידעתי מזמן – לבני נטייה להיסחף אחר אחרים, חסרה לו היכולת לקבל החלטות באופן עצמאי. כאבתי את כאב הפרידה מפנטזיה יפה שהייתה לי: שידע להתנגד ללחצים חברתיים.

(כאמור, חלק מתוך הפרק התשיעי, פרדוקס הפרידה, בספר "הורים כבני אדם", מאת חיים עמית, הוצאת ספרית פועלים, 1997)