אז מי אני בכלל – תאומות ונפרדות
מאת: דניאלה עצמון, מנחת קבוצות הורים, התמחות בתאומים.
המושג נפרדות פסיכולוגית מבטא את התהליך המשמעותי ביותר בחייו של האדם – היכרות עם עצמו בתור ישות נפרדת, יכולתו, כוחותיו.
נפרדות פסיכולוגית היא למעשה ההתמודדות הדומיננטית בחיי התאומים.
אחת המשימות החשובות העומדות בפני הורים לתאומים היא הצורך להתייחס אל כל אחד מהתאומים כאל אישיות נפרדת, לזהות את נטיותיו והעדפותיו, ולעזור לו להתפתח בהתאם להן.
מאהלר מתארת את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה כשלבים של התפתחות רצויה של תינוק עד גיל שלוש שנים, בו הוא נפרד מהאם ויוצר זהות עצמית מובחנת משלו.
התהליך נע מאחדות סימביוטית של התינוק עם אימו, עד להשגת נפרדות מהאם ויצירת זהות עצמית.
בתאומות תהליך הספרציה-אינדיבידואציה מורכב יותר מכיוון שהוא כפול, הנפרדות היא גם מול ההורה, וגם מול האח התאום.
תאומים באים לעולם כשהם נסמכים על הזיכרון החושי של תאומים מהרחם.
הם עסוקים בו זמנית בספיגת התחושות והחוויות שבסביבה האימהית התוך רחמית, ובהטמעת האותות והתחושות שמספקת להם נוכחות עוברית נוספת: האח התאום. כבר בשלב הזה מתחיל הקשר התאומי והחוויה של הביחד.
אך במקביל חשוב לזכור כי כל תינוק הוא שונה ואחר.
גם המיקום השונה בבטן יוצר חוויות אחרות ומהווה בסיס לתכונות אחרות, ולטמפרמנט שונה, גם אצל תאומים זהים.
הטמפרמנט של כל יילוד מסייע בבניית הנפרדות הפסיכולוגית בין התאומים למן הרגע הראשון.
לכן חשוב לזהות את הטמפרמנט הייחודי של כל תינוק, המאפיין אותו, ולבנות לכל אחד מהתאומים סביבה טיפולית ומובחנת המתאימה לו ולצרכיו.
מכיוון שהתינוק מתפתח בהתאם לדרך בה מגיבים לצרכיו הייחודיים, כך הוא רוכש אמון בעולם, ומפתח תחושת זהות נפרדת, רצוי לנסות ולהתאים את הטיפול בתינוק (ואחר כך בילד) לצרכיו ולטמפרמנט שלו ולא להתנהג לשני התאומים אותו דבר.
להלן שני עקרונות חשובים המסייעים לפיתוח הנפרדות מהיום הראשון:
1.עקרון התור – התור אינו אירוע בעל משמעויות ארגוניות בלבד אלא בעל משמעות פסיכולוגית נרחבת.
הידיעה שהתינוק הבוכה מטופל, בזמן שהשני צופה וממתין לתורו ובבוא תורו גם הוא יקבל מענה לצרכיו – יש בה כדי להרגיע. חשוב שהתור יהיה גמיש וישתנה בהתאם לצרכיו של כל תינוק.
בניגוד לחששות ההורים, הטיפול בתינוק אחד בנוכחות השני הוא פעולה מרגיעה, ולא מעוררת קנאה.
היעלמות של האחד אל מחוץ לשדה הראייה של השני, על מנת לטפל בו "בסתר", מעוררת חשדנות
וגורמת למתח ועמידה על המשמר של שניהם. לכן, התור הוא דרך בנייה של נפרדות פסיכולוגית בין הורה לבין כל תאום בנפרד בנוכחות ובידיעת השני.
כשהתינוק התאום ער לנוכחות של ההורה בחדר, אז זה עוזר לו גם אם ההורה נמצא בחדר עם אחיו לבנות את סכמת ההורה המיטיב. התקשרות בטוחה בגידול תאומים היא היכולת לבנות את יחסי האמון עם ההורה גם בנוכחות התאום השני.
ניתן בהדרגה לתת גם לתינוק עם טמפרמנט פחות נוח אמצעי הרגעה אפקטיביים כדי להמתין לתורו, אחרת נוצר מצב שהתינוק הנוח מוותר כל הזמן לתינוק הפחות נוח.
החודשים הראשונים יכולים להיות מאד מתישים הן פיסית והן נפשית, ולכן מומלץ בחודשים האלה להיעזר בכל מי שאפשר: בני משפחה, ומטפלת. את עיקרון התור אפשר להנחיל כאשר אחד מטופל ע"י המטפלת או אחד מבני המשפחה, וכרגע אני יודעת שהוא מטופל כהלכה, וזה מאפשר לי להיות לגמרי קשובה לתאום שנמצא בטיפולי באותו הזמן.
2. עקרון הנדנדה – מעצם מהותם תאומים יוצרים הזמנה להשוואה מתמדת: מי דומה לאבא ומי לאמא? מי יותר נוח, מי יותר בכיין.
הנטייה לתייג את הילדים לפי תכונות נראות וטמפרמנט עלולה למנוע מהם את החופש להשתנות הנחוץ להתפתחותם.
ניסיון חלוקה זו מחזק את התפיסה המוטעית שלפיה התאום מנוגד לאחיו, ויחד הם מרכיבים של השלם.
עקרון הנדנדה כתומך נפרדות הוא ההבנה שכל ילד הוא ישות אינדיבידואלית ושלמה בפני עצמה, והוא חופשי להגיב בהתאם למצבו, ללא קשר למצב שבו נמצא כרגע אחיו התאום.
ראיית כל רגע כשלב זמני ולא קבוע תורמת אף היא מבחינה התפתחותית.
מבחינה התפתחותית זהים הצרכים של התאומים בשבועות הראשונים.
אך דרכי ההבעה שונות.
היכולת הרגשית של כל הורה להיענות לפנייה כשונה, גם כשהצורך זהה מחזקת את הנפרדות, ונותנת לכל אחד הזדמנות להיות הן ה"טוב" והן "הרע".
נפרדות מושגת לא בהפרדה פיסית, אלא בתנאים פיסיים של חלוקת מרחב חיים משותף.
בתוך מרחב החיים המשותף צריך להיערך לסביבה שמקדמת נפרדות:
בשנה הראשונה מומלץ שלכל תאום יהיו מס' צבעים של בגדים שיהיו שלו ושיאבחנו אותו מאחיו.
כמו כן חשוב לשמור על מקומות קבועים בסלקל, ברכב, במיטה, ובעגלה. הצורך בליצור קביעות בצבע, ובמיקום נובע מהעובדה שאלה הם כלי התפיסה המגדירים עבור כל תינוק את מקומו בעולם ועוזרים לנו להגדיר את מקומו אצלנו.
ילד שמתרגל למיטה קבועה, במקום קבוע, זה חלק בלתי נפרד מחווית הוויסות, וזה עוזר לגיבוש העצמי וחווית הנפרדות.
בנוסף מומלץ לדבר לכל אחד בטון שונה, ולמצוא לכל אחד שם חיבה המאפיין אותו .
בגיל שנה החפצים והצעצועים מהווים כלי עזר להגדרת העצמי, לכן מומלץ בשלב הזה שלכל אחד יהיו מס' צעצועים שיהיו רק שלו, בנוסף לארגז המשחקים המשותף.
כמו כן מומלץ לשים לב לפנייה נפרדת לכל אחד מהתאומים.
עם התפתחות השפה, חשוב לשוחח עם כל ילד בנפרד, ולפתח עימו את אוצר המילים שלו.
בשלב הספרציה, כאשר אחד מהתאומים מתחיל ללכת, או שניהם, מתעוררים קשיים פסיכולוגיים ומעשיים כאחד.
הורים רבים מוצאים עצמם רצים לכיוונים שונים, מופעלים על פי קצב ומרחק שונה שמפעיל כל פעוט. בנוסף ההורים חלשים יותר הן פיזית והן רגשית לעמוד מול דרישות הגיל.
לכן בשלב הזה מומלץ לקחת עזרה ככל שניתן, כדי לאפשר לכל אחד מהתאומים להתרחק ולהתנסות בנפרדות הן מההורה והן מאחיו התאום. תאומים עלולים בשלב זה להפגין עוינות אחד כלפי השני, כדרך להגדיל את המרחק הפסיכולוגי ביניהם. המריבות הן בשירות הנפרדות, ולא צריך להיבהל מהם.
בתאומות יש מאבק מתמיד על המשאב ההורי, ולכן כאשר אני נפרד מההורה יש פחד שהתאום האחר יתפוס את מקומי.
כשהתאום עסוק בספרציה הוא חייב שיהיה לו בטחון הורי שיש לו לאן לחזור.
תאומים נוטים בשלב זה להיצמד היצמדות יתר לחפצי מעבר (חיתולי, מוצץ, בובה) כנחמה על האובדן הכפול שהם חווים – נפרדות הן מהאם והן מהאח/ות התאום/ה.
בגיל שלוש, בשלב הפאלי מתגבר המאבק התאומי והקונפליקט. המאבק הוא כפול, הן מול ההורה והן מול אחי התאום.
בשלב הזה תפקיד ההורה הוא לאפשר את העימות תוך כדי הצבה של גבולות ובטחון.
אם ההגדרה של העצמי בגיל שנתיים הייתה דרך הצעצועים, עכשיו היא גם דרך החברים.
תאומים רואים בחבר רכוש או הישג בלעדי בעולם החברתי החדש שנפתח לפניהם.
המאבק התאומי ותהליכי ההשוואה נעשים חריפים יותר בנושא החברתי. למי יש יותר חברים, מאבקי קואליציה –אופוזיציה, ומאבקי קנאה – לגנוב את החבר המוזמן ולהעבירו לצידי.
כאשר ההורה רואה שהאח/ות מנסה לגנוב את החבר צריך לשמור על החוק הקובע שלכל אחד יש חברים משלו.
העקרון המנחה הוא: רצוי לאפשר הזמנה אישית של חבר או חברים, תוך מתן הגנה הורית לפעולת נפרדות זו.
האח שנותר ללא הזמנת חבר זקוק לעזרה הורית שתעסיק אותו.
זהו שלב גם של ביטוי של יכולות: אני יותר חזק, אני יותר יפה… לכן חשוב שלכל אחד מהתאומים תהיה דרך לבטא את היכולת שלו, לתת להם משימות נפרדות, להתייחס לציורים בצורה שונה.
לדוג': "אתה מצייר בצבעים מאד יפים, אתה מצייר עיגולים מאד יפים".
מגיל ארבע, השלב האדיפלי יש עלייה ברמת החרדות.
המאבק התאומי בשלב זה על תשומת הלב של האם או האב מגביר את התחרותיות ואת החרדה. כל גילויי האינטימיות עם ההורה יוצר תחרותיות. לכן צריך לומר לכל אחד מהם שמה שאני עושה, עם האחד, אני עושה גם עם השני.
המסר הוא שאני מבטיח לך שאין פה קואליציות מאחורי גבך.
המעבר מתוקפנות לתחרותיות עושה מהומה ליחסים בין התאומים, אם התחריתי והפסדתי התגובה של המפסיד היא תוקפנות: או מילולית או פיסית, האופציה השנייה היא לומר ששנינו הפסדנו, והאופציה השלישית היא לא להתחרות.
הסכנה היא שהם יעשו עסקת חבילה שבה אף אחד לא נפגע, והם יתקבעו לחלוקת תפקידים.
לכן חשוב בשלב הזה לאפשר את התחרות, תוך כדי הצבה של כללים וגבולות ברורים.
לסיכום, אנו צריכים כהורים ליצור סביבה תומכת לתאומים שתאפשר נפרדות, ולא הפרדה שתיצור חסך.
לעזור להם למצוא את האיזון הנכון בין ה"ביחד", ל"לחוד".
חשוב לזכור שהמריבות הם בשירות הנפרדות, ושהקנאה היא טבעית ובריאה, כך שלא להילחץ מזה, אלא להיות אמפתיים לגילויי הקנאה, ולתת תה מקום, תוך השמת גבולות ברורים.
כאשר אנו כהורים מתקשים בבניית הנפרדות, מומלץ ללכת להדרכה, ולייעוץ.
לברר מדוע קשה לנו לבנות חוויה של נפרדות בין התאומים. כאשר אני כהורה מאמין שהביחד שלהם נותן להם כוח, ואני לא סומך על כל אחד מהם שיהיה לו כוחות להתמודד בנפרד, אני משדר את זה לילדי.
כך שצריך קודם כל לעבוד על מודעות, ורק אחר כך על האיך.
