מדוע כל-כך קשה לשים גבולות?
מאת: יעל לב- אור, 12 שנות ניסיון בעבודה עם ילדים , מבוגרים וקבוצות. מאמנת לחיים, מנחת קבוצות, מאמנת ספורט התפתחותי.
עשרות ספרים ומאמרים נכתבו בנושא של גבולות וחשיבותם, אם יש נושא שיש עליו הסכמה בין האסכולות השונות העוסקות בחינוך וגידול ילדים, זה החשיבות של הגבולות.
הטקסטים בדרך כלל מדברים על 'איך לשים גבולות' ו'למה חשוב לשים אותם' וכמעט לא נוגעים בשאלה הכואבת מדוע הורים מלומדים ומשקיעים (אפילו מטפלים ואנשי-חינוך) מתקשים לשים גבולות????
נחלק את הגבולות ל-3 תחומים מרכזיים
1. גבולות של בטיחות
אלו הגבולות אותם אנו שמים על מנת לשמור על שלום ילדנו: לא לשחק באש, לא לרוץ לכביש, לקחת תרופה. המערכת המרכזית המניעה אותנו בהצבת גבולות אלו היא 'המערכת האינסטינקטיבית' שמגינה על הילד.
2. גבולות של הרגלים
הגבולות המאפשרים לנו לנהל שיגרת יום-יום יעילה: ארוחות, שינה, מקלחת, גן, בית-ספר….
המערכת המרכזית המניעה אותנו בהצבת גבולות אלה היא 'המערכת האוטומטית'.
3. גבולות של התנהגות
דרך גבולות אלו אנו מלמדים את ילדנו את הקודים של ההתנהגות לפיהם אנו חיים בחברה הסובבת אותנו ובביתנו (נימוסין וכד'). המערכות המרכזיות המניעות אותנו הן הרגש והחשיבה.
כשמחלקים את הגבולות לפי חלוקה זו נראה שישנם גבולות שקלים יותר להצבה מאחרים:
1. גבולות בטיחות – בדרך כלל קל להציב אותם. האינסטינקטים ההוריים מניעים אותנו, ללא מחשבה. גם כשילד בוכה, צועק משתולל אנו מסוגלים "לעמוד" בבכי: אם הבת שלנו, בת ה-3 ש' מתעקשת לשחק באש, ממררת בבכי שגם היא רוצה להדליק נר של חנוכה, לבד. אולי יצטמק לנו הלב לראות אותה בוכה ככה, אבל שום בכי לא יגרום לנו לתת לה נר ביד.
2. גבולות של הרגלים – דורשים קצת מאמץ. קצב החיים מאלץ אותנו להציב אותם ולרוב, בסוף הם הופכים שגרתיים, אוטומטיים ולא נדרש מאמץ להציב אותם. אם אמא צריכה להיות כל בוקר ב-8:00 בעבודה ובשום פנים ואופן לא יכולה לאחר, אז הבן יכול בבוקר, רגע לפני שיוצאים מהבית, לבכות שהוא רוצה לראות טלוויזיה / להחליף חולצה / לשחק עם החתול / להישאר עם אמא בבית… ננסה הסברים, ננסה "שוחד" אבל אם אלא לא עוזרים הוא ממשיך להתעקש ולצרוח, אז בדקה ה-90 'כמו שהוא' לוקחים אותו לגן, עם הבכי. אחרי פעמיים כאלה, הוא יבין שאי אפשר בבוקר "להתעסק" עם אמא, והבוקר יחזור לזרום בשגרתיות.
3. גבולות של התנהגות – הם הבעייתיים והקשים להצבה. גבולות אלה מושתתים על מערכת של 'סיבות אמיתיות': ערכים / אמונות / עקרונות על פיהם אנו חיים. ללא מערך מבוסס של אלו מאד קשה להציב גבולות. לצורך הדיון נגדיר מערך זה כ"עמדה פנימית". כשילד רוצה משהו בשבילו זה "הדבר הכי חשוב בעולם", והוא יעשה הכל על מנת להשיג את מבוקשו… הכל הולך – אין חוקים, אין כללים, אין רחמים… כשנצטרך להתמודד עם ילד שמוכן לעשות הכל כדי להשיג את מבוקשו וה'עמדה הפנימית' שלנו לא מגובשת, ואנחנו לא לגמרי בטוחים לגבי הסיבות שלנו לא נצליח לעמוד בפניו. הבכי יעורר אצלנו את האינסטינקטים ההוריים, שכן בכי מתפרש כאיתות מצוקה של הילד ועלינו לעזור לו. לעזור לו = להפסיק את הבכי. נפעל מתוך אינסטינקטים ולא מתוך שיקול דעת. ובמקרה זה האינסטינקטים אינם מועילים כיוון שאין סכנה אמיתית.
אנו נכנסים להורות עם "הכלים שהגענו איתם מהבית" כלומר החינוך שקבלנו. אם ניקח קבוצה אקראית של אנשים נראה שבודדים קראו, השתלמו או השקיעו זמן וכסף ב"ללמוד להיות הורים", למרות שהורות היא אחת המשימות הכי חשובות,
מורכבות וקשות שלקחנו על עצמנו. משמעותו – הגבולות אותם אנו שמים לילדנו הם הגבולות ששמו לנו. המניעים והסיבות הם של הורינו. אבל הערכים והאמונות עליהם גדלו הורינו, והנחילו לנו לא בהכרח מתאימים לנו או למציאות שאנו חיים בה היום. מאז המהפכה התעשייתית קצב החיים הוא כזה שכל 7 שנים מתחלף דור, כלומר ערכים, אמונות, עקרונות, סדרי עדיפויות, אופנות… מה שהתאים להורינו לא בהכרח יתאים לנו. ושוב כשנצטרך לעמוד מול ילד "צורח" כשהסיבות שלנו הן בכלל לא שלנו (הן "בהשאלה"), הסיכויים שלנו קלושים.
–" ממתקים אוכלים אחרי האוכל", על המשפט הזה גדלנו. אנחנו בסופר עם הבת שלנו (בת 4 ש') והיא רוצה במבה, עכשיו. אנחנו מסבירים לה שעוד מעט צהריים והיא תקבל את הבמבה אחרי האוכל. היא לא מוותרת, צורחת ואפילו משתטחת על הרצפה (התנהגות של ילדים אחרים, לא של הילדים שלנו J).
מהי "העמדה הפנימית" שלנו?! למה "ממתקים אחרי האוכל", אומרים שבמבה זה בריא, כמו אוכל… עם הבן הראשון זה לא קרה. עכשיו צריך להגדיר "עמדה פנימית" משמעותית, כללית, שקשורה ליחס שלנו לאוכל, היא יכולה להיות: אם נאסור ונגביל ילדים באוכל הם רק ירצו יותר, עדיף שיאכלו חופשי מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, או אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למשמעת עצמית, שילמדו להתאפק ולדחות סיפוקים במחשב, בטלוויזיה וגם באוכל, או שחשוב לנו ללמד את ילדנו לטפל בעצמם ולדאוג לבריאות שלהם, היום ילדים בגיל 8ש' כבר חולים בסוכרת type 2 או סובלים מכולסטרול גבוה. אין "עמדה נכונה", כל משפחה ומערך האמנות שלה. מה שחשוב זה שההורה יציב גבולות מתוך עמדה עקבית וברורה. ולא מתוך "כריזה" או מצב רוח עכשוי. (לכן יש צורך בשילוב של רגש וחשיבה בהגדרת עמדה פנימית.
גבולות שיוצבו רק לפי רגש אינם יציבים אלא תלויים במצב הרוח של ההורה, ילדים שגדלים להורים "רגשניים" עסוקים כל הזמן בבדיקת מצב הרוח של ההורה כדי לדעת איך להתנהג, גדלים להיות מבוגרים שזקוקים לאישורים חיצוניים. מצד שני הורים המציבים גבולות רק מתוך שיקול דעת קר, ללא התערבות רגשית אינם מגלים גמישות והתחשבות בצרכים של הילד, כמו משטר צבאי, ילדים אלא גדלים להיות מבוגרים צייתנים שאינם מכירים את עצמם ומבטלים את הצרכים שלהם, משתלבים מצויין בחברה אבל לא ממש מאושרים).
בנוסף, המציאות המודרנית מפגישה אותנו עם מצבים שונים ומגוונים שלא פגשנו קודם לכן ואין לנו "עמדה פנימית" עליהם: "האם לקנות לילד טלפון סלולארי?!" ההורים שלנו לא התמודדו בכלל עם השאלה הזו.
הילדה בכיתה ב' חוזרת ממסיבת כיתה ומספרת שהם שיחקו "אמת וחובה" וצוף נתן לה "נשיקה עם לשון!!!! אמא'לה!". -"חכי לגיל ההתבגרות, אנחנו עדיין לא מוכנים". אמרנו לעצמנו שנהיה הורים ליברליים, אבל אחרי גיל 16, לא גיל 9! מצבים אלה ועוד רבים מצריכים אותנו לחשוב, לשקול, לבחון, להגדיר 'עמדה פנימית'. זה דורש זמן ופנאי (מחשבתי), אבל בקצב החיים המטורף הזה למי יש זמן, אנחנו רוב הזמן מוצאים את עצמנו מכבים שרפות.
אם לסכם: על מנת להציב גבולות של התנהגות יש צורך "בעמדה פנימית" מגובשת, אך לגבש עמדה פנימית זוהי משימה הדורשת התכווננות (attention). זמנים שונים, גילאים שונים וילדים שונים דורשים מאיתנו לבחון מחדש את העמדות שלנו ולהגדירם מחדש מפעם לפעם.
