הורים וילדים – פוחדים מהחושך
מאת: אבי בקר, פסיכולוג קליני ויועץ פסיכולוגי של ערוץ הופ
הרבה ילדים בהגיעם לסביבות גיל שנתיים-שלוש מתחילים לפתע לפתח
פחדים, שמעוררים דאגה לא מעטה אצל ההורים. ילדם שנראה עד לאותה תקופה כשופע בטחון ומתנהל בקלות מול הסביבה והאנשים בה, מתחיל להראות סימנים של חרדה מפני כל מיני גורמים שעד אז היה שווה נפש לגביהם, ומגביר את היצמדותו להוריו. ההורים המודאגים והאשמים ("למה אני לא מצליח לתת לילדי תחושת בטחון") מנסים להבין את פשר השינוי שחל בילדם ,לנסות להרגיעו ולסלק את מחוללי הפחדים. אחת התופעות היותר נפוצות היא הפחד של הילד מפני החושך. הפחד מתבטא הן באימה שהחושך עצמו מעורר בו והן בפחד מכל מיני יצורים ומכשפות שהחושך וצלליו מיצרים, ושהילד חושש שיתקיפו אותו. חשוב לדעת שהופעתם של פחדים אלה היא נורמאלית ונפוצה ואף יותר מכך- היא חלק חשוב מתהליך ההתפתחות הרגשי והקוגניטיבי/מנטלי של הילד.
למה זה קורה?
בתחילת חייו, הילד, כחלק מתהליך התפתחותי, אינו נאלץ להתמודד מתוך עצמו עם היותו קטן. כלומר העובדה שהוא קטן, בלי הרבה כח פיזי ועם יכולת מוטורית מוגבלת לא מטרידה אותו, אלא להפך. עד לאותה תקופה הוא מצליח לחיות בתוך אשליה אותה פיתח מראשית חייו, שהוא בעצם בעל כוחות ויכולות בלתי מוגבלים ושהעולם הסובב אותו (ובתוך זה הוריו) עומד לרשותו. הוא מרגיש בטוח הן ביכולתם הבלתי מעורערת של הוריו להגן עליו מכל סכנה אפשרית, והן באפשרויותיו להפעיל אותם ואת הסביבה באופן כזה, שצרכיו יסופקו מידית ועם מינימום השהיה. אין הוא מודע למגבלותיו , למגבלותיהם של הוריו וכן לסכנות הקיימות בכל זאת בעולמנו ושאורבות גם לפתחו. במהלך תהליך התפתחותו, הילד פוגש את ההכרה כי הסביבה אינה תמיד מיטיבה ונענית לצרכיו. הוא מגלה כי הוריו הם יצורים הקיימים גם בזכות עצמם (הם עסוקים בעצמם, דואגים לעצמם) והם לא רק שלוחה שלו ועבורו ואף יותר מכך- הוא פוגש את מגבלותיהם. הם לא תמיד יכולים למנוע מימנו כאב, הם לא תמיד יכולים למנוע מימנו תסכול. הישענותו הבטוחה עליהם היא לא תמיד וודאית. זהו תהליך מתסכל, מעורר כעס ואף מפחיד: הסביבה עם כך הופכת להיות מקור לפחדים והוא פוגש את עצמו מולה מוקטן יותר ויותר. הוא כבר לא לגמרי בטוח אילו הפתעות לא נעימות היא צופנת בחובה. כשהוא פוחד הוא מנסה להיצמד לאנשים או מקומות מוכרים שיוכל להרגיש בטוח בעזרתם. זוהי התקופה שהוריו חשים אותו הרבה יותר תלותי ונצמד.
כאשר הילד פוגש את החושך , כל עולם הפחדים שהוא התחיל לפתח בתוכו ומתקיים במחשבותיו ובדמיונו מושלך מימנו מידית על האפלה הגמורה הסובבת אותו. כשהוא לא רואה כלום והכול עמום סביבו הרי אותן מפלצות, מכשפות ושאר היצורים המאיימים בתוכו, ממלאים בעזרת דמיונו את החלל השחור. בתקופה זו שבה הוא מחפש נואשות נקודות אחיזה מוכרות ובטוחות להישען עליהן ולהרגיש מוחזק על ידן (בגלל שכאמור בטחונו ביכולתו וביכולת שומריו התערער)- לפתע בתוך החשיכה, הן נעלמות לו לגמרי. תחושות של בדידות ואימה מכך שהוא נעזב וננטש מציפות אותו בתוך הריק השחור הזה, והוא מבועת.
כמו שציינתי, יש לדעת שזהו תהליך מאד חשוב של הכרה בתכונותיה האמיתיות של המציאות ושאי אפשר למנוע מהילד את המפגש עם עולם נקי מסכנות ושסר למרותו. רק דרך התפכחות זאת יוכל הילד בסופו של דבר לפתח דרכי התמודדות אדפטיביות/מסתגלות יותר לסביבה בה חי.
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעזור לילד להתמודד עם פחדיו?
ראשית יש להראות לו שמבינים ומזדהים עם פחדיו ושאין לו מה להתבייש או לנסות להסתיר אותם. ברגע שההורים מבינים ומזדהים, הרי שהדרכים העומדות לרשותם כדי להראות לילדם שמה שקיים באור מתקיים גם בחושך, ושמה שהוא עובר בשלב זה של חייו הינו תקין- דרכים אלה פתוחות למחשבתם ויצירתיותם
